ארכיון

מדוע חדלתי להיות קומוניסט

יש לדבר שתי סיבות: האחת כללית, השנייה ספציפית לישראל.

הסיבה הכללית – ראו, זה פשוט אינו הגיוני. המניפסט הקומוניסטי, פורסם ב-1848 = באותו זמן, בו פרצו המרידות הלאומיות והליברליות באירופה. במרוצת כל 169 השנים, שחלפו מאז = ובמיוחד במרוצת המאה העשרים – נעשו נסיונות רבים, ליישם התיאוריה הלכה למעשה, במקומות שונים בעולם. אז – נכון, בברה"מ סטאלין הרס הכל, הפך זאת, לאמצעי להשלטת רודנות אישית, המבוססת על פקידות מושחתת ואחרי מותו, כבר היה מאוחר, כנראה, מכדי לתקן ומלכתחילה, היו בהּ, במהפיכה הרוסית, שני פגמים מהותיים:

א' – התעלמות מכך, שמרקס עצמו אמר, שרוסיה אינה מוכנה, עדיין, למהפיכה; המרקסיזם נועד לארצות, שכבר חוו, את המהפיכה התעשייתית וניצבו בעיצומו, של השלב הבורגני-ליברלי, דוגמת גרמניה, בריטניה, צרפת והולנד, לא למונארכיות נחשלות, חשוכות וכושלות, כרוסיה הצארית. הוא נועד לעמים, שכבר הנהיגו דמוקרטיה פרלמנטארית ייצוגית ואמורים היו להרחיבהּ, באמצעות המרקסיזם (שדיבר על הצבעה לכל = זאת בניגוד גמור, כמובן, לנהוג במאה התשע-עשרה… – השתתפות כלל בני-האדם, בניהול המדינה ובכללי, על יותר ויותר דמוקרטיה, עם סיום שלב רודנות-ההמונים = שלב שהוא שגיאה מובנית, בעיניי, במרקסיזם כולו), בוודאי לא לאותם עמים, אשר הדמוקרטיה האחרונה שחוו, היתה בתקופת "מדינות"-השבטים ואילו מאז ייסוד הממלכות המסודרות הראשונות (=מקביל להתנצרות אליטותיהן, בסביבות המאה העשירית, שהעניקה לגיטימציה והכרה כללית, בקיום היחידה המדינית, מאת שאר הממלכות ימי-הביניימיות), נשלטו בידי שליט יחיד, או משפחה מלכותית וכלל לא ידעו, דמוקרטיה מהי.

ב' – חמור בהרבה מ-א': ביסוס המהפיכה, על ארץ אחת יחידה = גדולה ככל אשר תהיה – מה שחייב, כמובן, הצבת גדרות וחומות, בינהּ, לבין הארצות הבורגניות-קפיטליסטיות (על-מנת להגן עליה), זאת בסתירה מוחלטת, לקריאה הקומוניסטית לבטל כלל הגבולות! כלומר, מבחינה זו, כבר מראשיתו, המרקסיזם-לניניזם, למעשה, כלל וכלל אינו מרקסיזם!

כעת – עקב שני הכשלים הללו (כמו-גם עקב קיומו, של שלב "רודנות-ההמונים" במרקסיזם = שגיאה חמורה, מצד קארל מרקס!!), מה שקם, בפועל, בברה"מ, היה מונארכיה אריסטוקראטית אבסולוטיסטית חדשה, כאשר במקום הצאר = מזכ"ל המפלגה ובמקום האצילים = הפקידות הבכירה, בעוד שדיכוי-ההמונים, רק החריף (גם אם היתה, מעט יותר ניידות חברתית: התחנף מספיק, לבכירי המפלגה במחוז = והתקדם בחברה… קרי: תחת תגמול-הכישורים, תגמול-החנופה = שיטה מטומטמת להדהים, לכל הדעות, שכמובן הביאה, להתרסקותהּ הגמורה, של המערכת הנ"ל כולהּ; מקובלת עדיין בחד"ש, לדוגמא, ובכנופיות סובייטיות-במהותן דוגמתהּ).

חשוב גם לציין, שמשטרים, שטענו להיותם קומוניסטיים, קמו בבלקן ובסין = שוב: באותן ארצות, שכלל לא חוו, מעודן, את שלב הדמוקרטיה הבורגנית, המתועשת והליברלית (בארצות, שכן חוו שלב זה, היו המשטרים כפופים, לחלוטין, למוסקבה – ואם רק ניסו, לשנות מעט ולתקן, פה ושם = כמו באביב של פראג – מייד הגיעו, טנקי ברית-ורשה…) ומעבר לכך: גם במקרי ההתנתקות מברה"מ, עדיין נעשתה, התנתקות זו, אך ורק לאחר, שהשלטון ה"קומוניסטי", קיבל על עצמו את הסטאליניזם, בתורת "הקומוניזם האמיתי", לכאורה – ורק עשה בו שינויים.

יחד-עם-זאת, עדיין, שומה עלינו לשים לבנו לעובדה, שסין, אלבניה ויוגוסלביה התנתקו מברה"מ!! אז ביוגוסלביה, הביא הדבר, למעט יותר פתיחות, אך עדיין אין לומר, כמובן, שהיה זה משטר מרקסיסטי של-ממש… גם אם התקרב, אולי, מעט יותר, אל עבר האידיאל דנן. במקרים האחרים, אף שיכלו, למעשה, להנהיג שיטה אחרת, בפועל בחרו (בסין ועוד יותר מכך: באלבניה) בהחמרת-הדיכוי והעצמתו, לצד הסתגרות נוספת, מפני העולם!! כלומר: ככל שניסו, ללכת לכיוון מרקסיזם טהור יותר, רק התרחקו מרוחו יותר ובאלבניה, במיוחד, הביא הדבר, לחורבנו המוחלט של העם, בארבעים ושבע שנות טרור שלטוני מסוייט ופרנויה גוברת והולכת, מפני העולם החיצוני כולו. ושלא לדבר, כמובן, על שלטון מטורפי הח'מר-רוז' בקמבודיה…

קרי: בכל מקרה, בו הצליחו "מנהיגים קומוניסטיים" (כביכול) להתנתק ממוסקבה, המצב רק החמיר עוד והם התרחקו, יותר ויותר, מרוח-המרקסיזם: אלבניה של שנות השמונים, היתה נאמנה לרוח המרקסיזם, ממש כשם, שהכנסייה הקתולית בתקופת-האינקוויזיציה, היתה נאמנה, לרוח תורתו הפציפיסטית של ישו…

כעת – היו עוד נסיונות. של הקיבוצים בארצנו, למשל. אבל!! הקיבוצים הקיפו עצמם בגדרות ובשערים נעולים, סירבו לאפשר, ליוצאי-המעברות ולתושבי עיירות-הפיתוח, להיכנס לבריכה שלהם – ואם איזשהו ערבי, מן הכפר השכן, התקרב לגדר = ירו בו מייד… על קבלת חברים ערביים לקיבוצים, לא היה, כמובן, מה לדבר; אפילו יהודים "מזרחיים", התקבלו רק במשורה ותוך שדאגו, תמיד-תמיד, להבהיר להם, ש"אינכם באמת משלנו ולעולם, גם, לא תהיו, לא ממש… קיבלנו אתכם, אך ורק על-מנת לתרבת אתכם, אבל שווים אלינו, לא תהיו לעולם!!"

עמלי כל הארצות התאחדו!!!! = קרא המרקסיזם.

כן, "אפילו" ערבים!!

אה, "יש להם מנטאליות" שונה? וואללה.

לא, כי יהודי-אשכנז, כולם ללא יוצא-מן-הכלל, סוציאליסטים ואתאיסטים ונאורים ומה-לא… שהרי, לכל יהודי אשכנזי – ואפילו הוא זעיר-בורגני ושומר-מסורת!! – היה סיכוי גדול לאין-שיעור, להתקבל כחבר מן המניין, בכל קיבוץ בישראל ללא יוצא-מן-הכלל, מאשר לערבי, ממוצא נוצרי או מוסלמי או דרוזי, שהפך אתאיסט וכבר למד, את כל כתבי-מרקס, בעל-פה.

הרי, אפילו חד"ש, הינה מפלגה אפארטהיידיסטית, "שתי מפלגות לשני עמים", עם חומות ברורות מאד, בין דוברי-עברית, לדוברי-ערבית ואשר בטאוניה מפיצים, לעתים קרובות, מסרים סותרים: מסר א', בביטאון העברי ומסר ב', סותר ב-180 מעלות!!, בביטאון הערבי… בתל-אביב, מניפים חד"שניקים, לפעמים, את דגלי ישראל, משתתפים במצעד-הגאווה ונואמים, בלהט, בעד אתאיזם מוחלט; בחד"ש הערבית, לעומת זאת, מניפים דגלי פלשתין, תומכים בדיכוי נערות ערביות, בידי אחיהן השמרניים (הם קומוניסטים דגולים!! אבל, אוי ואבוי יהיה להּ, לאחותם הצעירה, אם תתחבר, יותר מדי, עם "יַהוּדִי"… יבואו ויקחוה בחזרה לכפר, בלי שום עניינים!! המרקסיסטים הדגולים…) וח"כ "קומוניסטי", שולח את ילדיו להתחנך, אצל הכנסייה הקתולית…

איך שיהיה, הנקודה שלי היא: במרוצת 169 שנה, לא נוסה הקומוניזם באמת, בשום מקום שהוא, על-פני כדור-הארץ, מעולם; ובכל מקום, בו טענו להנהגתו, בפועל כל אשר הונהג, היה חברה לאומנית, פרנואידית, קסנופובית ומתנשאת, שסגרה עצמהּ, מאחורי גדרות וחומות ודיכאה, בכל דרך וצורה, את כל אותם האומללים, אשר היו כפופים להּ, תוך הפצת תרבות, של שקרים, צביעות ושוחד.

בקומונות קטנות (או לא קומונות; גם סתם "קבוצות פעילים חברתיות/אנארכיסטיות/סביבתיות/אֶמּוֹ-איות) במקומות שונים, תמיד (ללא יוצא-מן-הכלל), מתהווה בהכרח התבנית, החוזרת על עצמהּ לעד, של פיהרר/גורו כריזמטי אחד (אשר שמו רוני ערמון, או רע פסטרנק, או אופירה גמליאל, או איזשהו שייגעץ מתועב אחר) = אשר, הוא אינו מנהיג אף-אחד, מה-פתאום!! חלילה!! הוא, בסך-הכל, רק עוד חבר אחד בקבוצה!! אבל, איכשהו, זה תמיד "תשאל את רוני, רוני יודע" – וכמובן: כל מי, שמעז לחלוק על רוני, לא חשוב במה, מייד מוצא-עצמו מודר מן ה"לופ", "חבריו" היקרים, מזדרזים לפנות לו עורף (אחרת ייחשדו, כמובן, גם הם, ב"היעדר נאמנות מספיקה", ל"ערכי-הקבוצה" = כלומר, לגורו) וסגניו הרוטוויילרים (דרור רשף, גיא ווסט…), של הגורו = שהוא, כמובן, איש-שלום פציפיסט… – דואגים, כבר, לעשות עבורו, את העבודה המלוכלכת, של השתלחויות בריוניות, סדיסטיות ואלימות, ב"גורם הבעייתי", עד שתקרה אחת, מבין האפשרויות הבאות:

א' – "חזרה בתשובה" מלאה ומוחלטת, של החבר הסורר והשתחוות, מצדו, לרגלי הגורו וכיבוד כל דבריו, מעתה ואילך

ב' – "הבנת-הרמזים", מצד הסורר הנ"ל והתחפפות וולונטארית מן הקבוצה

ג' – התאבדותו (ה"מצערת", כן. הם יַרְבּוּ לבכותו, התנינים…).

אז – חברותים,

כל הקטע הזה, אינו עובד ואינו יכול לעבוד. זה מנוגד, לחלוטין, לטבע-האדם, לטוב ולרע, נקודה!!

מחשבות אקראיות

הדבר הגרוע והמטומטם ביותר, שאיזשהוי סופר/ת יכול/ה לעשות, הוא להמשיך לכתוב, כאשר ההשראה פגה.

דמויות בדיוניות, אם הן טובות, אמיתיות לאין-שיעור יותר, מאשר בני-אדם "אמיתיים" עאלק.

מרגיש מאוהב, בדמות שיצרתי…

האם רובוטיותים, אנדרואידיותים, יחליפו בנותי-אדם בסקס, לפעמים?

מן-הסתם… זה יגיע. זה יגיע.

האם יחליפו בנותי-אדם, גם בתרגום?

לשם-כך יהיה עליהםן, להפוך, בעצמםן, לבנותי-אדם, מכל הבחינות המשמעותיות (רגש, מחשבה, מוּדעוּת עצמית, אינטואיציה) שהן; הרכבםן הפיזיולוגי, לעומת-זאת, הינו חסר-חשיבות לעניין זה – כי, גם בנותי-אדם עשויותי מתכת, פלסטיק וגומי, עדיין יהיו בנותי-אדם, אם אופייםן ומחשבותיהםן, יהיו אנושיות מספיק. היום, בו זה יקרה, קרוב מאד; ואולם, לעת-עתה, אנחנו עוד ממש-ממש לא שם.

געגועיי לוייסגל… ולא, עיריית רחובות, האמבטיה הזעירה הזאת ששיקמתםן, "הבריכה הלימודית", ממש אבל ממש אינה יכולה להיות מושווית, לבריכה האולימפית הגדולה, אשר אותהּ יש לשקם… וגם, כמובן-מאליו, את המדשאה הענקית שמעליה.

עלינו ליטול עמנו, את כל הטוב מן האייטיז, תוך הותרת כל הרע מאחור. גם המערכת הפוליטית, היתה הגיונית הרבה יותר אז באייטיז: כל אחת, משתי המפלגות הגדולות, היתה בת למעלה מארבעים מנדטים – ואילו מפלגות-הלוויין הקטנות, היו בנות מנדט אחד עד חמישה… כך נאה וכך גם הגיוני!! שתי יבשות ולצדן, חגורות של איים… ולא ארכיפלג בלתי-ברור, במסגרתו כל המפלגות, הן, בערך, בנות אותו הגודל!!

הנה, ב-1981, זכו שתי המפלגות הגדולות, במשותף, ב-95 מנדטים; ב-1984 – ב-85 מנדטים. זה הגיוני!! עם מערכת פוליטית שכזו, אפשר לעבוד!! ומנגד, גם מנדט אחד הספיק, על-מנת להיכנס, כיאות. אז נכון, ודאי תזכירו לי, שב-1984, נכנס, גם, הטינופת כהנא; ואולם, מה הקשר? הנה, כיום, כבר, השתלטו גורמים כהניסטיים במובהק, על למעלה ממחצית הכנסת והעם!! ולא אחוז-החסימה יחסמםן… ברם, הלא ב-1981, קיבלה ר"צ רק מנדט אחד ולכנסת, נכנסה, רק, שולה לבדהּ!! לו היה אז, אחוז-החסימה, גבוה יותר, חלילה – הרי אין ר"צ באייטיז, ללא ר"צ באייטיז = אין מר"צ, ב-1992 = אין ממשלת רבין-מר"צ ואידך זיל גמור…

על שתי המפלגות הגדולות, אכן להיות גדולות!! ולצד כל אחת משתיהן, חייב להימצא חופן, של מפלגות לוויין קטנות.

שבחיי לספר המעולה "הקבוע היחידי", מאת יואב בלום, בדף-הסופר

לפני ימים אחדים, קראתי את "הקבוע היחידי". מדהים!! כל הכבוד, בעיניי, מה שהשגת שם – אין, אינני מכיר, אף סופר אחר, המסוגל ליצירה כזאת. כל הכבוד!! קראתיו בנשימה עצורה, העלילה מקורית במידה בלתי-רגילה והפניות בעלילה – מהממות.

התחלתי לקראו, במחשבה "הלוואי, שזה היה אפשרי וכך הייתי יכול לזכות, סוף-כל-סוף, להיות בת יפהפייה"… ובסיום-הקריאה, חשבתי, בצמרמורת, "איזה מזל, שזוהי רק פנטזיה!!"

יואב, באופן חד-משמעי: אתה גדול-הסופרים כיום, נקודה.

קְנוּ אותו!!!!

IMG_20170720_0001

חלומות סטנדרטיים

אצלי, מאז ומעולם, התקבצו החלומות סביב מספר עלילות רגילות, במספר מקומות קבועים, לעתים קרובות גם בשעה מאד ספציפית ביממה ולפעמים: גם עם פס-קול סטנדרטי.

למשל, כשהייתי ילד, בן שמונה וחצי בערך (סוף 1983 ~ ראשית 1984), נטו חלומותיי לדבוק, בשיר "לילה בכרך" ("עיקר העיקרים, אנחנו נשארים, ביחד או לחוד"…), של להקת "הכל עובר חביבי", בתור פס-קול. גרנו אז ברחוב הבנים 4, מרכז רחובות (ליד גן המגינים), לבית-הספר שז"ר ימח-שמו-וזכרו, הייתי הולך (בין היתר) דרך הרחובות מאפו ונורדאו והשיר הזה, היה מלווה את מראה גדרו החיה (מכילת-החמציצים), של הבית בפינת שני הרחובות הללו.

בנעוריי, התרחשו מרבית עלילות-חלומותיי (גם אם, כמובן, לא כולן), במעין שעת בקר מוקדמת מאד (לפי התאורה, לפחות), משהו בסביבות עלות-השחר. רבים מהם, נטו להתרחש באיזור פסז' חרל"פ = אשר בחלקו העליון, שכן, בשנות התשעים, סניף "מרצ", בו פעלתי בין 1992 ל-1994; רבים אחרים, התרחשו בבית סבתי (מצד-אמי), ברחוב פאיירברג 27 (בין לאן ללאן), לב תל-אביב. בשנים המאוחרות יותר, כמעט כל חלומותיי, התרחשו במיקום אחרון זה. חלומות רבים אחרים, התרחשו בביתנו בשנות נעוריי, בקומה העליונה של הבניין ברחוב ביל"ו 64, מרכז רחובות (מול השוק).

בשנים האחרונות, בעיקר בשנה האחרונה אולי, יותר ויותר חלומות, מתרחשים סביב… ובכן, תחנת-אוטובוסים מרכזית. או תחנת-מטרו כלשהי. או חניון. או רמז אחר לנסיעה. כעת – זה שיגע אותי: באיזה מיקום מדובר, באיזו תחנה?

עד שבשלב מסויים, תפסתי: זוהי תחנת פלורנץ.

תחנת-האוטובוסים (והמטרו) במרכז פראג.

זהו עניין בלתי-גמור עבורי, מה שקרה שם. תחושותיי מאותו ביקור מתסכל. ואני צריך לבוא לשם ולפתור זאת עם עצמי (מה שבהחלט אעשה).

עד כאן לעניין המיקומים.

זמן: גם כשהוא בהווה, עדיין: סבתי (שבמציאות, נפטרה באוקטובר 2001) עדיין בחיים; היא תמיד נתפסה בעיניי, כנצחית ובלתי-משתנה, אז הגיוני, שבחלומותיי, היא עדיין בחיים לגמרי… ואחי הקטן והאידיוט, עופר, עדיין ילד; בילדותו, היה נחמד מאד, נבון וסימפטי ואז, היה בינינו קשר (כמובן, רבנו לפעמים, כמו כל שני אחים; אבל, בגדול, היינו חברים טובים, לפחות לדעתי); במרוצת שלישו האחרון של העשור שעבר בחר, מסיבותיו-הוא (הסיבות האמיתיות לא נודעו לי מעולם), לנתק לחלוטין את הקשר. כבר מזה עשור תמים יש לו בן-זוג, איתו לא נפגשתי מימיי (ועד 2013, התגוררנו באותה עיר, במרחק הליכה קצר זה מזה!!). הדבר כואב לי מאד ולכן, בחלומות, הוא תמיד שם: אין לילה, בו אינני חולם, שאני משוחח עמו, בתחושת-רווחה, הנה, מדבר איתי סוף-כל-סוף!!

ותמיד, תמיד ההתעוררות. 😦