ארכיון | יולי 2017

מחשבות אקראיות

הדבר הגרוע והמטומטם ביותר, שאיזשהוי סופר/ת יכול/ה לעשות, הוא להמשיך לכתוב, כאשר ההשראה פגה.

דמויות בדיוניות, אם הן טובות, אמיתיות לאין-שיעור יותר, מאשר בני-אדם "אמיתיים" עאלק.

מרגיש מאוהב, בדמות שיצרתי…

האם רובוטיותים, אנדרואידיותים, יחליפו בנותי-אדם בסקס, לפעמים?

מן-הסתם… זה יגיע. זה יגיע.

האם יחליפו בנותי-אדם, גם בתרגום?

לשם-כך יהיה עליהםן, להפוך, בעצמםן, לבנותי-אדם, מכל הבחינות המשמעותיות (רגש, מחשבה, מוּדעוּת עצמית, אינטואיציה) שהן; הרכבםן הפיזיולוגי, לעומת-זאת, הינו חסר-חשיבות לעניין זה – כי, גם בנותי-אדם עשויותי מתכת, פלסטיק וגומי, עדיין יהיו בנותי-אדם, אם אופייםן ומחשבותיהםן, יהיו אנושיות מספיק. היום, בו זה יקרה, קרוב מאד; ואולם, לעת-עתה, אנחנו עוד ממש-ממש לא שם.

געגועיי לוייסגל… ולא, עיריית רחובות, האמבטיה הזעירה הזאת ששיקמתםן, "הבריכה הלימודית", ממש אבל ממש אינה יכולה להיות מושווית, לבריכה האולימפית הגדולה, אשר אותהּ יש לשקם… וגם, כמובן-מאליו, את המדשאה הענקית שמעליה.

עלינו ליטול עמנו, את כל הטוב מן האייטיז, תוך הותרת כל הרע מאחור. גם המערכת הפוליטית, היתה הגיונית הרבה יותר אז באייטיז: כל אחת, משתי המפלגות הגדולות, היתה בת למעלה מארבעים מנדטים – ואילו מפלגות-הלוויין הקטנות, היו בנות מנדט אחד עד חמישה… כך נאה וכך גם הגיוני!! שתי יבשות ולצדן, חגורות של איים… ולא ארכיפלג בלתי-ברור, במסגרתו כל המפלגות, הן, בערך, בנות אותו הגודל!!

הנה, ב-1981, זכו שתי המפלגות הגדולות, במשותף, ב-95 מנדטים; ב-1984 – ב-85 מנדטים. זה הגיוני!! עם מערכת פוליטית שכזו, אפשר לעבוד!! ומנגד, גם מנדט אחד הספיק, על-מנת להיכנס, כיאות. אז נכון, ודאי תזכירו לי, שב-1984, נכנס, גם, הטינופת כהנא; ואולם, מה הקשר? הנה, כיום, כבר, השתלטו גורמים כהניסטיים במובהק, על למעלה ממחצית הכנסת והעם!! ולא אחוז-החסימה יחסמםן… ברם, הלא ב-1981, קיבלה ר"צ רק מנדט אחד ולכנסת, נכנסה, רק, שולה לבדהּ!! לו היה אז, אחוז-החסימה, גבוה יותר, חלילה – הרי אין ר"צ באייטיז, ללא ר"צ באייטיז = אין מר"צ, ב-1992 = אין ממשלת רבין-מר"צ ואידך זיל גמור…

על שתי המפלגות הגדולות, אכן להיות גדולות!! ולצד כל אחת משתיהן, חייב להימצא חופן, של מפלגות לוויין קטנות.

שבחיי לספר המעולה "הקבוע היחידי", מאת יואב בלום, בדף-הסופר

לפני ימים אחדים, קראתי את "הקבוע היחידי". מדהים!! כל הכבוד, בעיניי, מה שהשגת שם – אין, אינני מכיר, אף סופר אחר, המסוגל ליצירה כזאת. כל הכבוד!! קראתיו בנשימה עצורה, העלילה מקורית במידה בלתי-רגילה והפניות בעלילה – מהממות.

התחלתי לקראו, במחשבה "הלוואי, שזה היה אפשרי וכך הייתי יכול לזכות, סוף-כל-סוף, להיות בת יפהפייה"… ובסיום-הקריאה, חשבתי, בצמרמורת, "איזה מזל, שזוהי רק פנטזיה!!"

יואב, באופן חד-משמעי: אתה גדול-הסופרים כיום, נקודה.

קְנוּ אותו!!!!

IMG_20170720_0001

חלומות סטנדרטיים

אצלי, מאז ומעולם, התקבצו החלומות סביב מספר עלילות רגילות, במספר מקומות קבועים, לעתים קרובות גם בשעה מאד ספציפית ביממה ולפעמים: גם עם פס-קול סטנדרטי.

למשל, כשהייתי ילד, בן שמונה וחצי בערך (סוף 1983 ~ ראשית 1984), נטו חלומותיי לדבוק, בשיר "לילה בכרך" ("עיקר העיקרים, אנחנו נשארים, ביחד או לחוד"…), של להקת "הכל עובר חביבי", בתור פס-קול. גרנו אז ברחוב הבנים 4, מרכז רחובות (ליד גן המגינים), לבית-הספר שז"ר ימח-שמו-וזכרו, הייתי הולך (בין היתר) דרך הרחובות מאפו ונורדאו והשיר הזה, היה מלווה את מראה גדרו החיה (מכילת-החמציצים), של הבית בפינת שני הרחובות הללו.

בנעוריי, התרחשו מרבית עלילות-חלומותיי (גם אם, כמובן, לא כולן), במעין שעת בקר מוקדמת מאד (לפי התאורה, לפחות), משהו בסביבות עלות-השחר. רבים מהם, נטו להתרחש באיזור פסז' חרל"פ = אשר בחלקו העליון, שכן, בשנות התשעים, סניף "מרצ", בו פעלתי בין 1992 ל-1994; רבים אחרים, התרחשו בבית סבתי (מצד-אמי), ברחוב פאיירברג 27 (בין לאן ללאן), לב תל-אביב. בשנים המאוחרות יותר, כמעט כל חלומותיי, התרחשו במיקום אחרון זה. חלומות רבים אחרים, התרחשו בביתנו בשנות נעוריי, בקומה העליונה של הבניין ברחוב ביל"ו 64, מרכז רחובות (מול השוק).

בשנים האחרונות, בעיקר בשנה האחרונה אולי, יותר ויותר חלומות, מתרחשים סביב… ובכן, תחנת-אוטובוסים מרכזית. או תחנת-מטרו כלשהי. או חניון. או רמז אחר לנסיעה. כעת – זה שיגע אותי: באיזה מיקום מדובר, באיזו תחנה?

עד שבשלב מסויים, תפסתי: זוהי תחנת פלורנץ.

תחנת-האוטובוסים (והמטרו) במרכז פראג.

זהו עניין בלתי-גמור עבורי, מה שקרה שם. תחושותיי מאותו ביקור מתסכל. ואני צריך לבוא לשם ולפתור זאת עם עצמי (מה שבהחלט אעשה).

עד כאן לעניין המיקומים.

זמן: גם כשהוא בהווה, עדיין: סבתי (שבמציאות, נפטרה באוקטובר 2001) עדיין בחיים; היא תמיד נתפסה בעיניי, כנצחית ובלתי-משתנה, אז הגיוני, שבחלומותיי, היא עדיין בחיים לגמרי… ואחי הקטן והאידיוט, עופר, עדיין ילד; בילדותו, היה נחמד מאד, נבון וסימפטי ואז, היה בינינו קשר (כמובן, רבנו לפעמים, כמו כל שני אחים; אבל, בגדול, היינו חברים טובים, לפחות לדעתי); במרוצת שלישו האחרון של העשור שעבר בחר, מסיבותיו-הוא (הסיבות האמיתיות לא נודעו לי מעולם), לנתק לחלוטין את הקשר. כבר מזה עשור תמים יש לו בן-זוג, איתו לא נפגשתי מימיי (ועד 2013, התגוררנו באותה עיר, במרחק הליכה קצר זה מזה!!). הדבר כואב לי מאד ולכן, בחלומות, הוא תמיד שם: אין לילה, בו אינני חולם, שאני משוחח עמו, בתחושת-רווחה, הנה, מדבר איתי סוף-כל-סוף!!

ותמיד, תמיד ההתעוררות. 😦