ארכיון | יוני 2017

כמה חלומות, שהיו לי לאחרונה

חלום אחד: לאחר שגייסה 80 מיליון דולר, במימון המונים, מייסדת אמי פארק, המוקדש לתחבורה ציבורית ומכיל המון אוטובוסים ישנים ללא-גלגלים.

חלום שני: אני הולך ברחוב הרצל, בין בנימין ליעקב, בעוד שנים אחדות. יש שם בתי-כלבו, יפהפיים ומפוארים וגם חנות ענקית, לספרים ולכלי-כתיבה… בקיצור, פרידריך שטראסה. נֶהֱדָר.

חלום שלישי: נמצאת הקלטה אותנטית, של רומאי מדבר ואני שמח: סוף-כל-סוף, זוכים אנו לשמוע לטינית חיה, מדוברת, כפי שנשמעה אז!! חלום אחרון זה, כמובן, הוא בשל פונטיוס פילאטוס.

How do Israelis see Europe?

* IMPORTANT: as that Alternate History fellow always wrote, at the opening of his Great Vids, This is NOT a pollitical (combination of politics and pollution…) video… 😀 Just Humour for Fun. Enjoy!! 🙂

How do Israelis see Europe

על הניסוי ב-UZH

כבר לפני שנים רבות האמנתי, שכָּל דִמְיוֹן הוּא מְצִיאוּת וְכָל מְצִיאוּת הִיא דִּמְיוֹן: ה"מציאות" שלנו, כאן, אינה אלא משהו, שסופר כלשהו (בלתי-מוכשר למדי, חוששני… יש יותר-מדי, הרבה-הרבה יותר-מדי, תפרים גסים, ב"מארג-המציאות" הזה) כתב, במימד מקביל לשלנו (וכולנו, רק, דמויות בסיפורו) – וכמו-כן, גם שכל הסיפורים = בין שריאליסטיים הם, או דמיוניים לחלוטין – הנכתבים בעולמנו-אנו, אינם אלא דיווחים, על המתרחש באמת, ביקום מקביל, בין שבמימד החמישי (אפשרויות שונות, ליקום שלנו = סיפורים ריאליסטיים), או בזה השמיני (יקומים אפשריים אחרים, בעלי חוקי-פיזיקה שונים ומגוונים = סיפורי-פנטזיה).

האם אנו קוֹלְטִים, את המתרחש בעולם אחר ופשוט מְדַוְּחִים, על המתרחש שם באמת (ובעורכנו סיפור, אנחנו כמו מתכווננים, מזיזים האנטנה קצת ומשפרים, את הקליטה, למיטבית) – או שמא, בכתבנו סיפור, בּוֹרְאִים אנו, עולם אחר זה והתרחשויותיו, יש מאין?

או, שמא, גם זה וגם זה (כפי שהיה אומר, אולי, גְּרוֹגְּרַמַאן)?

בניסוי זה, אולי הם יצרו, יקום ממשי!! כלומר, ממשי עבור כל החיים, שהתפתחו בתוכו. בזמן-היוצרים, עברו רק 80 שעות – אולם, עבור תושבי אותו יקום, מדובר בנצח, בין שהוא בן מיליארדי, אולי אפילו – טריליוני שנים…

ביקורת על ספרהּ של גלית אלדר, "כבר לא שם"

אני שמח, שאת "פוּל מוּן", ספרהּ השני, קראתי ראשון.

לו היה מגיע לידי, ראשית-כל, ספרהּ הראשון, "כבר לא שם", כבר לא היה בי, מן-הסתם, הרבה רצון וחשק, להמשיך לקרוא הלאה את ספריה; כמו שזה, כבר אהבתי ונשביתי כל-כך בסגנונהּ הנהדר, שהיא אחת הסופרות, האהובות עלי ביותר כיום, למרות עלילתו – ועוד יותר מכך: מסריו – של "כבר לא שם".

עלילת הספר "כבר לא שם", נסובה סביב ליבי (או "בילבי") ירון, עובדת צעירה בחברת סטארט-אפ גוש-דנית משגשגת, ממש בראשית המאה הנוכחית. ליבי נשואה טריה (שנתיים) לבחורצ'יק בשם שחר, אך בלבהּ, עדיין שוכן לבטח האקס המיתולוגי שלהּ, תמיר, שהתאדה לחלוטין מחייה, שש שנים לפני פתיחת-הסיפור, כאשר גמר איתהּ, בפתאומיות וללא שום הסבר של-ממש.

יום בהיר אחד – במסגרת עבודתהּ לארגון ביתן-שיווק לחברה, בהּ היא עובדת, בתערוכת סטארט-אפ בלאס-וגאס – פוגשת "בילבי" את תמיר, הניצב, כעת, בראש המשרד האמריקאי של החברה, שיסד עם חברו הטוב, לארגון ביתנים עסקיים בתערוכות מעין-אלו. מפגישה זו, נובע וצומח הסיפור דנן.

וכעת אנו מגיעים, חברותים, לבעייתיות שבלב הסיפור דנן: שמרנות סעודית מזעזעת.

מיסטר בעל, שחר, תופס עצמו, בבירור, כבעליה של "בילבי" במלוא-מובן-המלה, במלוא משמעותו הטאליבאנית, של המונח האנאכרוניסטי דנן: מוצעת לו, למיסטר בעל הלז, משרה נחשקת (בעיניו), של ניהול סניפהּ הגלילי, של חברת-הביטוח בהּ הוא מועסק = דבר, שיחייב את הזוג לעבור להתגורר, מכל המקומות, בחור הנידח, המכונה כרמיאל. כרמיאל משמשת כאן, כמובן, על-מנת לייצג, פשוט, חור נידח ועלוב, "סוף העולם שמאלהּ", אשר בהתגוררםן בו, צפוי שחר ללבלב בעבודתו החדשה להנאתו, בעוד מ"בילבי", מצופה, פשוט, לאמץ אורח-חיים, של "האישה הקטנה", מעין אדית' באנקר, צייתנית וכנועה ויפה ושתוקה (בעיקר שתוקה), הנשארת בבית עם הילדים = שבהחלט מצופה ממנהּ, סוף-כל-סוף, להתחיל להמליט!! היי, היא נשואה כבר מזה שנתיים, שנתיים תמימות!! אז מובן מאליו, שזהו עניינן, של כל הנשים בסביבתהּ = "חברות" (עם "חברות" אשר-כאלו, מי צריכה אוייבות…), החמות ומי-לא… – להתאכסן אצלהּ ברחם ולהביע דעתן, באשר ל"הכרח" שלהּ, להפוך, סוף-כל-סוף, לאישה אמיתית ולגיטימית = אֵם בישראל… מה, כלום יש להּ, ל"בילבי", רחם בגודל זית? האם היא, בכלל, איזו פמיניסטית שעירה, המעיזה (איזו חוצפה!!), לחלום על מעמד תעסוקתי שווה(!!!!), לזה של הגבר-גבר צייד-הממותות שלצדהּ?!??

"מה זאת-אומרת, מה תעשי את בכרמיאל?" תוהותים בעלהּ, ה"חברות" ויותר מכולםן: חמותהּ הצולעת, "שבי בבית וגדלי ילדים! אולי, גם, תפתחי תחביבים… חוג-מקרמה למשל"…

"אני אעזור לך", מבטיח מיסטר בעל = אשר, כבר מתחילת הפרק השני פלוס~מינוס, צרחתי להּ, כל העת, תוך-כדי הקריאה, "ג'יז, תתגרשי ממנו כבר!!!!" – "רק שבי בבית, מה-פתאום שתעבדי, אל תצאי יותר-מדי, שבי בבית וגדלי ילדינו!" ולא רק הוא, כאמור, משדר להּ זאת – אלא, גם, כמעט כל הדמויות הנשיות כולן… ובראש ובראשונה, כמובן, אמו המבחילה (יכנע צולעת אופיינית וטיפוסית, כמובן = אשר "איננה מבינה", מדוע לא תכניס, כלתהּ הצעירה, את משרתהּ המלבלבת להקפאה עמוקה, למשך עשרים השנה הקרובות פלוס~מינוס, כי היי! היא אישה! ועל אישה, לתמוך בבעלהּ! כי עבודה באישה ערווה, או משו… BEAT ME).

ובקיצור: המולה מוחמד עומאר (פיהרר הטאליבאן האפגאני באותם ימים), היה מרגיש, לחלוטין, בבית, בחוגהּ המשפחתי והחברתי, של "בילבי" הלזו. וחכו, זה אינו מסתיים כאן: לצד זאת, גם, מוצגת לסביוּת (או דו-מיניוּת נשית), כלא-פחות, מאשר מחלת-נפש של-ממש!! אשכרה – היות אחת הדמויות, אישה דו-מינית, משמש כפתיח, כהכנה, להצגתהּ כפסיכופאטית מוחלטת – "היי, למה בכלל ציפינו ממנהּ? היא, הרי, סוטה חמורה וחולת-נפש, אז ברור, שגם תתנהג כמטורפת מניפולטיבית, תשקר לכולםן ומה-לא"… וזאת בספר, שנכתב וראה אור במדינת ישראל (ולא במלכות הערבית דבית-סעוד…), בשנת 2004 (ולא 1974…).

ובקיצור, חברותים: לפי הספר הזה ומסריו, סעודיה זה הכי-הכי כאן!

בראא' מן הון.

נבלה נעשתה בישראל

רק ראו, את הודעת-התועבה הזאת!!

ג ו ע ל - נ פ ש

ותגובתי לטינופות דלעיל:

מ ה ? ! ? ?

"צוהריים"?!??

בזאת אני קורא, להעמיד את כלל חברותי ה"אקדמיה" המטונפת שלכםן אל הקיר!!!!

מבחינתי, כולכםן אשמותים מעתה, ברצח השפה העברית.

אני מורה לכםן, פוקד עליכםן, לסגת מן התועבה המחרידה והמזעזעת הזאת ומייד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!