מדוע אני מתעב את ד"ה לורנס, את אונורה דה-בלזק ואת ו'יליאם ת'קריי?

אולי הדבר הכי-הכי מגעיל ודוחה בספרות, הוא אותו זן של זרזירי-עט, הכותבים על דמויותיהם תוך-כדי השפלתן. כמו לורנס בשעמומון שלו "מאהבהּ של ליידי צ'אטרלי" {מעורר-הנחירות מספר אחת בעולם-הספרות, לדעתי; נחשב ל"נועז" אך ורק בסולט-לייק-סיטי, במאה שערים ובקנדהאר}, בלזק בחנטרושי "הקומדיה האנושית שלו" ות'קריי ב"יריד ההבלים" הדוחה שלו, הנטיה הזאת שלהם, לכתוב, בזלזול נבזי ובלעג מרושע, על דמויותיהם השונות, תוך שהם מטפטפים רעל באמרם, "הנה, תראו את הדמויות שלי; תראו עד כמה הן מטומטמות, עד כמה הן עלובות, עד כמה הן נחותות, עד כמה הן כלל וכלל אינן ראויות לי שאכתבן, אני הגאון האלהי הגדול; אני אציג לפניכם, כעת, את האנשים העלובים, את תתי-האדם הללו, על-מנת שתראו, עד כמה הם לא-כלום לעומתי וע"י כך, אעצים את-עצמי"…

גם אצל החלאות הכהניסטיות המפורסמות, גלילה רון-פדר-עמית ונעמי רגן, כמובן, נוכחת אותה התופעה, בהבדל אחד: אצלן, כל השנאה והארס והרעל, מופנים כלפי השמאל החילוני באשר-הוא, על כל גילוייו (בין שביהודים חילוניים בניו-יורק עסקינן כאן, או בשמאלנים נאורים-יחסית מחיפה); אצל שלישיית הנבלות האירופאיים, שהזכרתי בכותרת, מופנה הלעג הארסי והמרושע דנן, כלפי כל דמויותיהם, ללא יוצאת-מן-הכלל.

שומר נפשו ירחק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s