ארכיון | אוקטובר 2016

לא לחיפזון; לִמדו מן החילזון

למעט כמובן מקרים, של חיים ומוות (אמבולנס, כבאית, טיפול נמרץ וכד'), נדיר מאד הדבר, שמהירות תביא לתוצאות חיוביות במשהו. ברוב המקרים, החיפזון מן השטן.

קחו קריאה, למשל. יש המתגאים, בכסילותם הרבה, בקריאה מהירה כטיל. ואז אתה שואלם, על ספר, שקראו לפני כשנה, נניח – והם מתחילים, לחרבש קשקושים, כי כל עלילותיהם, של מאה ספרים שונים, שקראו בערך באותה התקופה, התבחבשו להן יחדיו במוחם, עד לבלי-הפרד: אין שום סיכוי, שיהיו מסוגלים לזכור, איזה פריט עלילתי, שייך היה, לאיזה ספר…

לעומת-זאת, כאשר קוראים לאט ובנחת, שוקעים בהרהורים עמוקים, על דבר כל משפט וכל מלה, הוגים בספירת-הברות ובמשקל-אותיות ומתייחסים לשפה, לעצם-השפה, כאל דבר, הראוי, מעצם-טבעו, לכבוד ולהעמקה, בהכרח גם זוכרים הכל, לעד.

או כל-מיני מרתונים וריצות. לְמה? לשם-מה לרוץ? שווייע שווייע, מה שלא תספיק מחר, יהיה שם גם מחרתיים, בעוד שבועיים, בעוד חדשיים ובעוד שנתיים – וממילא: אין שום-דבר בחיים, שראוי, בכלל, למהר למענו. נהפוך-הוא.

וכמו שהושר:

(ויש מסר חשוב במיוחד בסוף.)

בתודה,

החילזון.

מדוע אני מתעב את ד"ה לורנס, את אונורה דה-בלזק ואת ו'יליאם ת'קריי?

אולי הדבר הכי-הכי מגעיל ודוחה בספרות, הוא אותו זן של זרזירי-עט, הכותבים על דמויותיהם תוך-כדי השפלתן. כמו לורנס בשעמומון שלו "מאהבהּ של ליידי צ'אטרלי" {מעורר-הנחירות מספר אחת בעולם-הספרות, לדעתי; נחשב ל"נועז" אך ורק בסולט-לייק-סיטי, במאה שערים ובקנדהאר}, בלזק בחנטרושי "הקומדיה האנושית שלו" ות'קריי ב"יריד ההבלים" הדוחה שלו, הנטיה הזאת שלהם, לכתוב, בזלזול נבזי ובלעג מרושע, על דמויותיהם השונות, תוך שהם מטפטפים רעל באמרם, "הנה, תראו את הדמויות שלי; תראו עד כמה הן מטומטמות, עד כמה הן עלובות, עד כמה הן נחותות, עד כמה הן כלל וכלל אינן ראויות לי שאכתבן, אני הגאון האלהי הגדול; אני אציג לפניכם, כעת, את האנשים העלובים, את תתי-האדם הללו, על-מנת שתראו, עד כמה הם לא-כלום לעומתי וע"י כך, אעצים את-עצמי"…

גם אצל החלאות הכהניסטיות המפורסמות, גלילה רון-פדר-עמית ונעמי רגן, כמובן, נוכחת אותה התופעה, בהבדל אחד: אצלן, כל השנאה והארס והרעל, מופנים כלפי השמאל החילוני באשר-הוא, על כל גילוייו (בין שביהודים חילוניים בניו-יורק עסקינן כאן, או בשמאלנים נאורים-יחסית מחיפה); אצל שלישיית הנבלות האירופאיים, שהזכרתי בכותרת, מופנה הלעג הארסי והמרושע דנן, כלפי כל דמויותיהם, ללא יוצאת-מן-הכלל.

שומר נפשו ירחק.