ארכיון | ספטמבר 2016

Destroyed Neurons

"אני לא באמת אנורקטית; פשוט, אין לי כבר כסף לאוכל, כי אני חוסכת על-מנת לקנות מכנסיים, שהוצאו, ממש עכשיו, מתוך פח-האשפה. זה יקר, מכנסיים טריים מתוך פח-האשפה, זה לא כמו פעם, שיכולת להוציא אותם מתוך פח-האשפה בעצמך בחינם. כאילו, אתה עדיין יכול אבל זה לא יהיה בסטייל בכלל ואנחנו לא נדבר איתך, כי אנחנו לא מאשרים אנשים כמוך, לא בפייסוש וגם לא בחיים בכללותם. לא! היום, בשביל להיות IN, אתה מוכרח ללכת לחנות-בגדים יוקרתית ולשלם כמעט מאתיים ש"ח, עבור מכנסיים שהם הוציאו, מתוך פח-האשפה וקיפלו לך אותם, בצורה אמנותית. אז אני חוסכת"…

%d7%aa%d7%a6%d7%9c%d7%95%d7%9d3264

על הקבצנים מדושני-העונג

%d7%9c%d7%94%d7%a7%d7%99%d7%90

כל הבולשיט הזה, אינו אלא קבצנות לשמהּ. ממש כקבצנים לובשי-הסחבות, המוטלים לצד כניסות לבנקים. אותו הדבר – מלבד פרט אחד ויחיד: מדובר בצעירים דשנים, בריאים, מדושני-עונג ומתמוגגים מעצמם, שדבר אינו חסר להם, אבל הם רוצים עוד, אז פונים לשיטות "יהדות החלוקה" מפעם.

קרי: תהום חשוכה, של שמד מוסרי מוחלט.

ואחרי זה, אתם עוד מותחים ביקורת, על אנשי-הקצבאות מש"ס… הרי אתם, בדיוק, אותו הדבר!!

לי, אין הכנסה קבועה ופה ושם, באמת אין לי כמעט כלום, מעבר לבסיס (שגם הוא הרבה מאד) – אך מעולם לא עלה על דעתי, להעמיד לצדי קופה וירטואלית שכזו ולהתחיל למלמל "נדבה… נדבה"…

גועל-נפש, בקיצור. גועל-נפש, מן המעלה הראשונה, נקודה.

ח ל ו ם = פורסם לראשונה ב-1 ביולי, 2015

הלילה חלמתי…

חלמתי…

אני הולך איפשהו בברלין. במרכז כנראה, איזשהו מקום מרכזי, אלכסנדר אולי, או שמא, בעצם פוטסדאמר. כן, בוודאי פוטסדאמר.

רואה לפני, מחזה קצת מוזר – קטע מן המדרכה, לפני אחת החנויות, שטוף, מוזר, לא בצורה, שהיית מצפה… ואנשים מדברים, בהתרגשות. "Ich sagte ihn 'Halt, Hans! Haltz!'" "כנראה, זה מה, שחרפן אותו", אומר לו, בן-שיחו.

על המדרכה, ממול לזה, יושבת נערה צעירה, חמודה, בהירה ועם שיער חום חלק, בתספורת קארה בערך, גבהּ אל קיר-הזכוכית, של הבנק ומחזיקה, בשלט בקשת-טרמפים כנראה (לורד שחור על בריסטול, או כה) "לוידר" (WIDDER; שם הרחוב, שבמספר 20 שלו התגוררתי, ביוני שנה שעברה, בקֶלְּנִישֶׁה הַיידֶּה). היא מחליפה מבטים, עם נער בעל חזות סינית, היושב כמה מטרים ממנהּ, בצל ומחזיק אף הוא בדבר-מה, אינני בטוח/זוכר מה.

אני ניגש אליה ושואל, "מה קרה כאן? שטפו את המדרכה?"…

היא אומרת "מהדם", מאשרת.

"דם של מי", אני שואל – ואז, מביטה בי במבט חודר, היא שולחת את ידהּ, צובטת, בכח, בפטמתי השמאלית – ואני מבין:

הדם שלהּ. הנערה הזאת מתה. נרצחה, בידי עבריין (שודד כנראה), זמן לא-רב לפני-כן, היא והנער, היושב בסמוך, יחד עמהּ; זוג-אוהבים.

התעוררתי, פטמתי השמאלית, כואבת מן הצביטה –

הנה שיר, שכתבתי מייד אז:

בקר זה, לאינגריד, החל כתמיד,

עת קבעה, עם יוהן, שילכו ליריד.

ליריד חג-המולד, הלכו הם תמיד,

כי תמיד יותר טוב, ללכת עם ידיד.

התלבשה התייפתה, היטב התאפרה,

כי היום ליוהן תגל, איך אותו אהבה,

כמה עליו, בכל ליל חלמה,

מאז החלה, שנת-לימודים חדשה.

עלתה על האס-באהן, קו ארבעים ושש,

להיפגש קבעו בווסט-קרויץ, בתשע וחמש,

ועם שבלבהּ, בוערת האש,

יותר מכל השתוקקה, פטמותיו למשש.

מביתהּ שבהיידה, ארוכה הנסיעה,

למעלה ממחצית-השעה.

רבים מסביבהּ אנשים, אך היא רק רואה,

את הפנים שבלבהּ, פני-אהובהּ.

פגשה אז את יוהן, בשעה היעודה,

אז תפסו קו חמש, יחד להמשיך הנסיעה.

באו ליעד, החלו לקנות,

מטעמים מגדנים, מתנות נחמדות.

אך אז לפתע, מבעד לעוגות,

הבחינו שניהם, בעיניים בוהות.

הגבר עמד, מחוץ לחלון-מגדנית

ומזימה בלבו, כלל לא חגיגית.

למחות הוא ביקש, בצורה חולנית:

לקטול, נער רך ונערה יפיופית.

כי לאינגריד עור לבן ועיני-יוהן מלוכסנות,

ובעיני-הנס, זה אינו יכול להיות.

לשיטתו, בין עמים, ניצבות חומות,

שאותן, פשוט מאד, אסור לחצות.

עם שיצאו השניים, עוגות בידיהם,

כיוון המטורף, רובהו אליהם.

צרחה נשמעה, קראו לו לעצור

– אך הוא, את ההדק, סחט – וחזור –

מאז, עד היום, מדי ליל קר,

מחוץ למגדנית, יושבים נערה ונער.

הם ממתינים, סבלנים, ליום המחר

וכך כבר מזה ימים אין-מספר.

אך יום יבוא וינפח רוצח נשמתו

ואז הם, ישאלו אז אותו,

'למה את אהבתנו קטעת,

'מדוע, קיבינימט, כזאת עשית?'

ואם בלכתך שם, בדרך,

צביטה קלה תחוש, בפטמה, או בירך,

דע: זאת אהבה, אשר לא הוגשמה,

עקב טירוף, מעורב בשנאה –

עקרון "קבלת-האחר", נשמר כה טוב, בקהילת-הלהטבא"ק של ישראל 2016…

הנה, כָּךְ מתבטאים, צעירים הומוסקסואליים (שמאד!!!! ייפגעו, אם איזשהו דוס, ידבר לא יפה אליהם ויארגנו הפגנות ועצומות וחרמות עד-אין-קץ!!!), כלפי כל מי, ששומו-שמיים!!!! העז, בחוצפתו(!!) כי רבתה, שלא להיכנס אל הקבר, ערב יום-הולדתו הארבעים (כי "בן ארבעים כאילו מת, ועבר ובטל מן העולם", כידוע…):

%d7%a2%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a7%d7%91%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%a0%d7%a9%d7%9e%d7%a8-%d7%9b%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%91-%d7%91%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%9c%d7%94

וכך הגבתי אני למפלצת:

באמת, איזו חוצפה שאין לשערהּ, מצד כל בני ובנות הארבעים עלי-אדמות, שאיננו קופצים מרצוננו אל תוך הקבר, או מכניסים-עצמנו לתא-גזים, מייד עם הגיענו, ליום-ההולדת דנן… שומו-שמיים, איך אנחנו מעיזים לחיות!! ולנשום מחמצן כדור-הארץ, עוד!!!! חוצפה שאין לשערהּ!!

ההודעה שלך, אם רק יוחלפו בהּ מלים בודדות, תקרא כאחת ההודעות הכי-הכי הומופוביות ברשת; בּוּל אותו הסגנון המבחיל, בו כותבים משתתפי "מצעד הבהמות" הארור, לדוגמא, על הלהטבא"ק. וגם בְּדִיּוּק אותה המנטאליות, הדוסית=נאצית, השואפת להכחיד, לרצוח, להשמיד ולאבד, את כל השונה, במשהו, ממך.

אתה זהה, לחלוטין, לאחרון הרבנים מלהגי-ההסתה, ימח-שמם. בטח הרוצח שליסל גיבור אצלך…

וזאת היתה הודעתי האחת והיחידה בפורום המתועב הזה, פשוט על-מנת להבהיר, לך ולכל הנבלות שהגיבו לך, בדיוק מה דעתי עליכם. על כולכם כאחד.

דניאל איילי קלטי אל-כורדי,

ביסקסואל בן ארבעים ואחת (כבר מזה שנה ורבע כמעט, חי מחוץ-לקבר שלא-ברשות!! וואו!!!!!).

בגנות הנורמטיביות

פעמים רבות יקרה, שאיזשהו חלאה יאנוס נערה, ידרוס למוות ילדים על מעבר-החציה וכיוצא-באלו – ואז, כמעט תמיד(!), יתייצב הפרקליט ויזמרר, כתקליט, "מרשי אדם נורמטיבי! מרשי אדם נורמטיבי!"

ומה טיבהּ, של אותה "נורמטיביות" דנן?

אוה. טיבהּ פשוט וברור: בחיי היומיום (קרי, לפני האונס/הדריסה למוות/וכיו"ב), מדובר בזכר סטרייטי, על-פי-רוב הטרוסקסואלי (ובכל מקרה, גם אם, במקרה, הומו: חיצוניותו לעולם לא תסגיר זאת… הוא אינו איזו קוקיצה בשמלה ואינו רוקד על משאיות…), בעל משרה מכניסה (הייטק על-פי-רוב, שעל-כן הושר "אחר-כך תלך ללמוד מחשבים, / כי הם היחידים, שאותך אוהבים!" – "ילדי ה-21", "כל הכבוד לצה"ל" / להקת "21– ועל-כל-פנים: DOKHADNOYE MYESTO כלשהי, כלומר: הוא עושה כסף, הוא אינו כחרדים/אנארכיסטים/קומוניסטים/קאאונסא"פים אחרים, אלא הוא מאמין, בכל לבו ומאודו, במהותהּ המשחררת של העבודה ומשלם מסים, לאוצר-ההתנחבלויות במדינה!!), כמובן!! בעל עבר צבאי הולם, ב"שירות משמעותי" בצבא הכיבוש, הדיכוי והרצח (ולא, רחמנא ליצלן, איזשהו חרדי/אנארכיסט/קומוניסט/קאאונסא"פ אחר… אלא עם דם, של עשרות ילדות עזתיות רכות על ידיו!! למען המשך-שלטוננו, באדמת-האבות, מגן-דוד – הייל!!), דואג להשריץ, שניים ורבע ילדים בדיוק (לא מתוך אהבת-ילדים, חלילה וחס!!!! מרגע שנולדו, מצווה עליך להשליכםן, אל פח-האשפה הקרוב = המכונה "צהרון", משפחתון", "מעון", או איזשהו "-וֹן" אחר… – ולספר, לעולם כולו, שוב ושוב, עד כמה אתה שונא, למעשה, להימצא בחברתםן… אבל, היי: צריך בשר-תותחים חדש, למלחמות הגנת-ההתנחבלויות לעתיד-לבוא!! אדמת-אבות וכולי) וחשוב מכל: מקפיד לגלח, את כל שיער-פניו, כי "ג'ילט ג'ילט מעל לכל, מעל לכל בתבל!!"

קרי: כל עוד אתה מציית, לכל כללי החברה זעיר-הבורגנית (המכונה כך, כי לכל בניה ובנותיה, מוחות זעירים באופן מיוחד…), מקפיד "להיות כמו כולם" ועוד = מותר לך, למעשה, "לשחרר לחץ", ככה בקטנה ופה ושם,  בהזדמנויות מיוחדות (על-מנת לחגוג קידום כלשהו ב-MYESTO, או עליה בדרגה, או כה) גם לתפוס ברחוב, איזושהי נערה ולקרוע אותהּ מאחורה… לשים גז, לפני מעבר-חציה הומה-ילדים ויאללה, יאללה… ועוד ועוד = זאת, למעשה, משמעותו הברורה, של המשפט "מרשי אדם נורמטיבי", בתורת הגנה משפטית.

אני אינני אדם נורמטיבי וגאה בכך. בצבא לא שירתתי, היות שאני מתנגד לעצם-קיומו (ולקיום אילושהן מסגרות לאומיות, בכלל). אני עושה, אך ורק, מה שאני אוהב ואם יבוא יום, ואאלץ, חלילה, לבחור, בין המשך זה – לבין שרידתי החומרית, אשים קץ, לאותה שרידה מתועבת. ג'ילט מתועבת בעיניי ואני בז, בכל לבי, לכל המגלחותים משהו, בכלל, בגופםן – ולצד זאת, בשנים עברו בהחלט הואשמתי, בהיותי "קוקיצה בשמלה". וכמו שנאמר (בפרשת השבוע – של כל שבוע!!) "אני חיה בשביל עצמי, לא בשביל אחרים; אז למה צריך בכלל להזיז לי, מה איזשהו אהבל כזה או אחר יעביר, בקִבולת המינימלית של השכל שאין לו? שיחשוב מה שהוא רק רוצה-סלאש-מסוגל; אני, בינתיים, אכייף ואהנה, כמה שרק יתחשק לי" (אֵלָה גּוֹלְדְּבְּלוּם, "סיפורהּ של דַנִּיאֵלָהּ", "תרי-עשר, חלק ב': ההגדה לבית-גולדבלום").

ytik013792_wh

כותב רשומה זו בתור "קוקיצה בשמלה" – תקופת מלחמת-הטראנסופובים = אחה"צ יום ראשון, ה-9 באוגוסט 2009