שיר-הלל

אני המצאתי, את המבנה מבטל-המגדר;

אני העורך הישראלי הראשי, של מדריך כמו-מקומי.

אני עורך לשוני מושלם,

אין מתחרים לתרגומַי.

.

אני מתרגם לעברית, את "נווה-מלח";

אומץ-לבי הנחני, בעשרות פעילויות.

תמיד נאמן לעצמי – ולא לשום כוח,

אינני מכיר כלל, במלה "צייתנות".

.

תמיד, תהליכים פוליטיים,

אזהה הרבה לפני בני-שיחי.

את העולם האידיאלי

אני לבדי חזיתי.

.

יצרתי את "ארקלידה",

המצאתי הבנייה החדשה.

בעתיד, לכל עיר,

ינתן המראה, שנולד בחזיונותיי.

.

אני דַּנִּיאֵל קֶלֶטִּי, חילזון ונמר כאחד. 😉

וצדקת-דרכי, תאיר דרכנו לעד.

ובמחשבה שניה…

לא. מדינה אחת משותפת, לציונים ולפלשתינים, בוודאי לא תוכל לעבוד. זה לא היה בגדר-האפשר בתקופת-המנדט ועל-אחת-כמה-וכמה, שאינו בגדר-האפשר כיום.

שני העמים המטומטמים הללו, הרי, סתם יטבחו, אלו באלו, בכל הזדמנות אפשרית.

אין, מספיק לראות, עד כמה עמדותיהם היו ונותרו רחוקות, על-מנת להבין, עד כמה עצם המחשבה על שלום כאן, הינה בבחינת מקסם-שווא:

הציונים, מבקשים לשלוט בכל הארץ כולה, להתנחבל כחפצם ורק לתת לפלשתינים, איזשהו "מנהל עצמי" בופוצוואני, בו ישבו ה"ילידים" בבנטוסטאן שלהם, "ינהלו-עצמם", מדי-בקר, יחצו המחסומים, על-מנת לעבוד, כמשרתים נרצעים, בבתי-האדונים ומדי-ערב יחצום, בחזרה, לישון במכלאותיהם הגדולות.

מצד שני, הפלשתינים מבקשים למחוק כלל ההתנחבלויות ולקבל מדינה בכל השטחים, שנכבשו ב-1967, אך במקביל לכך לשוב, גם, לכל מקום ואתר, בו התגוררו סביהם ועל-ידי כך, ליצור מצב, בו מדינה אחת, היא פלשתינית טהורה לחלוטין מיהודים ואילו בשכנתהּ, קיים רוב פלשתיני קטן – ואז, לגרש כל היהודים לגמרי, לאחד, את שתי המדינות הפלשתיניות, לפלשתין הגדולה ונגמר.

"שלום" אליבא דציונים ו"שלום", אליבא דפלשתינים.

מזה ברור, גם, מה בדיוק אירע באוסלו: למול שתי עמדות כה בלתי-מתפשרות, למול תהום שכזו, בין שני הצדדים, חשבו הנורבגים, בתמימותם הסקנדינבית המרובה, נו, שיחתמו, בינתיים, על הסכם-ביניים מלא-חורים, יחיו כמה שנים בשלווה, בטח הרוחות יירגעו, יראו, עד כמה זה נעים ונחמד, לאכול חומוס יחד ויסכימו, בוודאי, לשקול פשרה…

הם לא באמת הכירו, את שני העמים הללו.

שום צד, לא זז מילימטר, מעמדותיו המקוריות.

משום-כך, אפילו יהפוך הקו הירוק, חלילה, לגבול שוב = תהיה משמעות-הדבר, בהכרח, גבול מחושמל ומבוצר, של גדרות, חומות, מגדלי-שמירה ועמדות-תצפית, רובים ותתי-מקלעים וטילים ותותחים ומיליוני מוקשים. בכל אחת משתי המדינות, יוחל גיוס-חובה לצבא, מגיל 14 עד 65 (כמו באריתריאה) וכל אחת מהן תדמה, יותר-מכל, לכלא צבאי שמור היטב ומאובטח, בו כלל התושבים, יחיו בצל פיקוח שלטוני מתמיד, על כל תנועותיהם והמראה הנפוץ ביותר, יהיה גדרות-תיל… משהו בין גטו ורשה לאושוויץ, כלומר.

מנגד, במדינה אחת, כל משפחה פלשתינית, שתבקש לשוב לביתהּ-מפעם, תיתקל במשפחה ציונית מקומית, המתגוררת בו (או בסמוך לו) עכשיו, יתפתחו מהלומות, כל צד יאחז, בדבר הקטלני ביותר, שרק ימצא לו בהישג-יד = והרי לנו לבנון/בוסניה/קונגו/רואנדה!!

והדרך האחת והיחידה, בהּ יוכל, בכלל, השלטון למנוע הדבר, תהיה להפוך, את כל המדינה כולהּ, לכלא צבאי שמור היטב ומאובטח, בו כלל התושבים, יחיו בצל פיקוח שלטוני מתמיד, על כל תנועותיהם והמראה הנפוץ ביותר, יהיה גדרות-תיל… משהו בין גטו ורשה לאושוויץ, כלומר.

אז זהו. נגמר העניין.

לציונות אין היתכנות. סתם, רעיון נעווה ורעות-רוח, של כמה יהודים אירופים מן התקופה הקולוניאליסטית, של שלהי המאה ה-19, בהּ המנטאליות היתה: לא טוב לך באירופה? קח נתח-אדמה, המיושב בבני-אדם לא-אירופים (=פחות-בני-אדם, כלומר; יצלחו בתור עבדים לאירופים, אך יש לוודא, תמיד, כי ידעו את מקומם) ותבע לך בעלות עליו!

אין להּ, כמובן, שום מקום שהוא בימינו.

אז – יש שתי אופציות:

האחת = זכות-שיבה (לפלשתינים לכאן), בתמורה לזכות-שיבה (ליהודים לארצות-פזורתם). במקרה כזה, צריך שיהיה ברור: חוזרים לאירופה, על-מנת להילחם על מקומנו! מאוקראינה עד לצרפת, הניאו-נאצים מזנקים מעלה-מעלה; וזה, רק כתגובה, לכמה רבבות בודדות, של פליטים… אבל! אם כלל היהודים ממוצא-אשכנזי (גם חצי- ורבע-אשכנזים) = מיליונים! – יבואו אליהם??

יישפך דם והרבה! עכשיו, אני, אישית, מעדיף לחיות באירופה בכל אופן, אינני סובל את ישראל, לא מבחינת היחס לעצים ולא מבחינת היחס לנודיסטים; אבל, גם מעבר לכך: אני, אישית, מעדיף לאין-שיעור, להילחם נגד ניאו-נאצים, מאשר להילחם נגד פלשתינים…

אבל – שיהיה ברור: ניאלץ לפלס את דרכנו, בהרבה מאד דם. של שני הצדדים כאחד.

השנייה (הנעימה לאין-שיעור, האמת!!) = למצוא איזשהו שטח-אדמה, שבאמת אינו מיושב (ולא סתם "אינו מיושב, לא ביהודים ולא בארים טהורים, כי כל השאר אינם באמת נחשבים"…) – או, לחילופין: מיושב בדלילות, בתושבים, שיאותו לקבלנו (תמורת סכום הולם) ולקבלם בתוכנו, כאזרחים מלאים לכל דבר ועניין, כדבר מובן-מאליו – ולקנותו, בכסף שהסעודים וחבריהם ישלמו לנו, על-מנת שנפנה, סוף-כל-סוף, את "פלשתין הקדושה" שלהם.

נחיה במדינה שפויה, ללא דת וללא "מקומות קדושים", נתחתן עם מי שבא לנו, יום-המנוחה, יהיה נושא חברתי ולא דתי, לא נצטרך, להגן על כל דרישה מובנת-מאליה (תחבורה בשבת, נישואים אזרחיים ומה-לא), אל-מול נביחות "אבל זאת מדינה יהודית!! אחרת למה אתה כאן?!??" לא נצטרך, שום מאבטחים, בכניסה לקניונים… נוכל ליהנות, סוף-כל-סוף, מחיים בריאים ושפויים, ללא כל הבולשיט הנורא הזה, של "שלום או שטחים"?

פשוט, פשוט לחיות. סוף-כל-סוף. פשוט מאד לחיות.

ה ת פ כ ח ו ת (פוסט עצוב)

(נכתב כתגובה למאמר הזה = שהוא, חוששני, קריאת-חובה, לכל ישראלי… 😦 )

בן-אדם!!

הרגע שכנעת אותי, שבמשך שלושים ושלוש שנה, מאז היותי בן תשע(!!), האמנתי בטעות. בשקר. באחיזת-עיניים מוליכת-שולל.

הרגע שכנעת אותי, שכל הפטפטת, על "ישראל, פלשתין, שתי מדינות לשני עמים", "שתי בירות בירושלים", "ישראל דמוקרטית/סוציאליסטית לצד פלשתין דמוקרטית/סוציאליסטית" וכו', היא סתם פנטזיה פרועה, אידיוטית ומנותקת, שאין מאחוריה ולא-כלום.

שהרי, אין מקום לברבר, על "שתי מדינות לשני עמים", כאשר מדינה אחת, היא לשני עמים, בערך במידה שווה (זכות-שיבה מלאה בשטח, בפועל ממש) ואילו שכנתהּ = פלשתינית טהורה ויודען-ראיין (פירוק כלל ההתנחלויות).

ואם = וזהו לוז-העניין! – אין בנמצא שום פלשתיני, המוכן להתפשר ולוותר, בנקודה זו = או-אז, אכן, אין פרטנר פלשתיני לשלום ומעולם, גם, לא היה.

סוף-כל-סוף, לפחות, אומר מישהו את האמת = שהצדק היה, לכל אורך הדרך, עם הימין… ומפכחני, בבת-אחת, מכל חלומותיי היפים.

מזל, שלפחות, כל עניין "שתי המדינות" נמחק בינתיים (בהצהרת-טראמפ), ממילא… יש להקים, בארץ כולה, מדינה שוויונית אחת, כפי שכתב (בזמנו) ז'בוטינסקי זצ"ל: "בן ערב, בן נצרת ובני".

מחשבות

מימיי לא היה לי ולו שמץ של עניין, בסטוץ ללילה אחד (או כה).

כי זה סתם. זה כלום. זה שווה-ערך, של לבחור לאכול כף או שתיים, של סוכר לבן (או אבקת-סוכר), על-מנת להשביע רעב.

בשני המקרים, תוך עשר דקות, אתה נשאר בלי כלום.

הבדידות היא חומצה, המאכלת הנשמה

הוסיפו זאת, למזג-האוויר המחריד בחוץ.

הוסיפו זאת, לרצח-העצים המשתולל, בעיר הנוראה הזאת ולכך, שלשום אדם לא אכפת ממנו.

הוסיפו זאת לכך, שכמעט כל העם הזה (לרבות הנאצים לפיד, שלח וגבאי) שכח, מה זה להיות יהודים והצדיע "זיג-הייל!!", בעד חוק "הייל היטלר!! מוות לפליטים!!" (לפיד האב עושה, מן-הסתם, סלטות בקברו, לחושך מעללי-בנו)

ותבינו מדוע, לולא התקווה להגירה קרובה, כבר מזמן הייתי מתאבד וחלאס.

ושוב: המרוקאי המַּצְחִין, מטמא את מפלגת ה"עבודה", בגזענותו היהודונאצית הטמאה

ש ח ו ר

אני קורא בזאת, לגרש את המרוקאי המסריח גבאי (ואת כל בנותי-עדתו), ממפלגת ה"עבודה" וממדינת ישראל בכלל, אליה הסתננו בימי בן-גוריון ומאז לא תרמו, מעולם, דבר וחצי-דבר – מלבד שנאה גזענית, לכל מי, שאינו הםן (הסתה מטורפת ומשתלחת, נגד ערבים, אשכנזים, אפריקאים ומי-לא…) וזינוק במימדי-הפשיעה.

המרוקאים, באשר-הם, מהווים סרטן בגוף-אומתנו. יש לבעוט אותםן החוצה מכאן לאלתר!!

לא לתמיכה בטרור!!

לֹ א ! !

גברים עצובים אלו, משרתים את הפמיניסטיות המטורפות, בהחלטתם זו האומללה.

לא כל הבנות מטורפות!! והחלטה נוראה שכזו, הינה *נֶטּוֹ* בחזקת מתן פרס, לטרור הפמינאצי.

לא זו הדרך!! אלא נהפוך-הוא: דווקא להתעקש ולחפש, את הבנות השפויות – ולבנות השפויות, אני אומר: אַל תניחו, לקומץ מטורפותיםשני הצדדים: גם הפמינאציות וגם תועי-הדרך העצובים, המתוארים כאן), להרוס יפי-הרומנטיקה = הדבר המעולה ביותר ביקום!! כי רַק הַאַהֲבָה, מֵעַל לַכֹּל!!!!

ניצחון החמודים

עטלף חמודוני

איזה חמוד הוא, בתמונה!!

מוטב, לאין-שיעור, להיות מוקף בעטלפים, מאשר בבני-אדם.

בהתחשב בזוועות, שבני-אדם גורמים, לכל יצור חי אחר, בכל הזדמנות ומקום אפשריים, אם פעם אחת, סוף-כל-סוף, חוששים בני-אדם, מפני עטלפים(!), זהו צדק אמיתי.

אני שולח מכאן ברכות, לכלל העטלפים ומאחל להם, להמשיך וללמד ענווה, את קהילת-האדם ההיא ובנותי-אדם בכללותםן, אמן.